גיל ההתבגרות של נטפליקס: האם הורים להאשים?

גיל ההתבגרות, כיום המופע הנצפה ביותר בנטפליקס ונראה כ”טלוויזיה כל כך עוצמתית שהיא יכולה להציל חיים “, גרמה לאנשים רבים לדבר. אודה, הייתי סקרן; כמה טוב היה המופע הזה? האם היה ראוי לתשומת הלב התקשורתית המתמדת שהיא קיבלה? מדוע זה עורר שיח כזה באופן מקוון? אחרי שצפיתי בו הבנתי את חשיבותו.

הנחת היסוד של המופע אולי נראית פשוטה: ילד מתבגר נעצר בגלל שדקר והרג נערה צעירה מבית הספר שלו. המופע לא מתמקד רק בפשע, הוא בוחן את התוצאה דרך עיניהם של הסובבים את ג’יימי, הרוצח. אנו עדים להשפעות האדוות על משפחתו, בית הספר ועל המעורבים בחקירה. מה שהדהד איתי באמת היה החשיבות של המדיה החברתית בתוך הסיפור הזה. שאלת בריונות הסייבר, לאילו תוכן ילדים נחשפים והורים להאשים במה שילדיהם רואים ברשת?

המדיה החברתית הפכה רעילה

המדיה החברתית נתפסה בעבר כדרך מהפכנית להישאר מחוברת. כפי שהוזכר בדוקודרמה של נטפליקס, הדילמה החברתית, “קל היום לאבד את הראייה מהעובדה שהכלים האלה למעשה יצרו כמה דברים נפלאים בעולם. אני חושב שהיינו תמימים בצד ההפוך של אותו מטבע”. אבל עם הזמן זה הפך לנוכחות ממכרת, כל הצרפת, במיוחד לילדים ובני נוער. פלטפורמות כמו אינסטגרם וטיקטוק דלקות תרבות של השוואה, מקדמות רמת יופי בלתי ניתנת להשגה, ואילו אפליקציות כמו סנאפצ’אט מעודדות סודיות ואינטראקציות חולפות.

היקף הרעילות הזו מוצג באופן מוחלט בגיל ההתבגרות של נטפליקס, המדגיש מגמות מדאיגות: ילדים בגילאי 13 מחליפים תמונות מפורשות, הקלות בהן יכולות להתרחש בריונות ברשת וכיצד מתוכננים לעתים קרובות התוכן ההפכפך והמתנוח נכלל כעובדה. אין זה מפתיע שאנשים צעירים שמבלים זמן מוגזם במדיה החברתית מדווחים על שיעורי דיכאון גבוהים יותר בהשוואה לאלה שעוסקים פחות.

הדילמה החברתית חושפת עד כמה הפלטפורמות הללו מתפעלות משתמשים צעירים … “בואו נצא כיצד להשיג כמה שיותר מתשומת ליבו של האדם הזה שאפשר. כמה זמן נוכל לגרום לך לבזבז? כמה מחייך נוכל לגרום לך לתת לנו?” הם מעוצבים עם אלגוריתמים ממכרים ומעקב התנהגותי, הם דוחפים תוכן המותאם כדי לשמור על משתמשים לגלול, וליצור לולאת משוב של להיטי דופמין המשקפים התמכרות לחומרים. ילדים צעירים, שעדיין מפתחים כישורי חשיבה ביקורתית ווויסות עצמי, נלכדים בעולם מקוון בו הערך העצמי מוכתב על ידי נוכחותם המקוונת. מציאות שממוצגת בצורה חיה בגיל ההתבגרות דרך ג’יימי.

השפעת ‘הגלולה האדומה’ ומשבר בריאות הנפש לגברים צעירים

מעבר ללחצי המדיה החברתית המסורתית, תת-תרבות מקוונת הולכת וגוברת המכונה תנועת ‘הגלולה האדומה’ זכתה למתיחה בקרב גברים צעירים, ועיצבה את תפיסתם לגבי גבריות, מערכות יחסים וערך עצמי. אידיאולוגיה זו פופולרית על ידי השפעות על יוטיוב, טיקטוק ופלטפורמות אחרות, וטענה כי “להעיר” גברים כדי למציאות קשה על דינמיקה מגדרית, ולעתים קרובות מקדמים השקפות שגויות והיפר-גבריות. הם “מסגרים נשים כשולטות בפנים ובכולן על ידי רגשותיהן וגברים שלהן כהיפר-לוגי, אך בו זמנית הופכים נשים כציניות ומניפולטיביות וכגברים כרומנטיקיות רכות לב, חסרות תקווה”, בעודם משווקים כמדריך לשיפור עצמי והעצמה, זה לעיתים קרובות מתמרמר, דיכוי רגשי ומצפה מעוות של קשרים.

גיל ההתבגרות מאיר אור על המאבקים של גברים צעירים מודרניים שגדלו בעידן דיגיטלי שמפציץ אותם בהודעות מנוגדות על גבריות. הסדרה בוחנת נושאים של זהות, ניווט דחייה ולחץ כדי להתאים לארכיטיפים גברים.

עבור אלה שכבר נאבקים עם הערכה עצמית וזהות זהות, תנועת הגלולות האדומות מציעה בריחה לכאורה מנחמת אך בסופו של דבר רעילה. זה ממסגר את העולם כקרב בין גברים ‘בעלי ערך גבוה’ דומיננטי לבין כולם, מעודד כעס, טינה וניתוק לא בריא מהפגיעות הרגשית, כ”הערך ומטרה של אחד “קשור ל”יכולת של האדם לתפוס את המטרה של הרצון של אחת מהנשים)” בסופו של דבר דחייה זו היא הזרז לרצח שלה. מחקרים הראו כי גברים צעירים שקועים ביישובים מקוונים אלה מדווחים על רמות גבוהות יותר של בדידות, דיכאון וחוסר אמון במערכות יחסים בעולם האמיתי, ויוצרים מחזור אכזרי בו הם מבקשים אימות נוסף מאותם מרחבים מזיקים.

הורים, מחנכים ואנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש חייבים להיות מודעים לדרכים העדינות בהן גברים צעירים עשויים להימשך לסיפורים אלה. כמו שסטנדרטים של יופי לא מציאותיים פוגעים בבנות מתבגרות, האידיאולוגיה החדשה יחסית הזו לוחצת על גברים צעירים לאמץ גרסה נוקשה ולא בריאה של גבריות המחניקה צמיחה רגשית, חיבור ובריאות נפשית. התיאור של המאבקים הללו בגיל ההתבגרות משמש כשיחת השכמה, וממחיש עד כמה מוחות צעירים ניתנים להופעה יכולים להתנודד על ידי משפיעים מקוונים ופלטפורמות מדיה חברתית המנצלות את חוסר הביטחון שלהם.

קו ההגנה הראשון: הורים

אז האם הורים להאשים? המציאות היא, בעוד שמשפיעים, חברות מדיה חברתית וטכנולוגיה מחזיקות באחריות משמעותית, ההורים ממלאים גם תפקיד מכריע ביחסי ילדיהם עם פלטפורמות אלה. הורות בעידן הדיגיטלי מגיעה עם אתגרים חדשים, הדורשת איזון בין הגנה, חינוך ומודעות עצמית. נרטיב זה נחקר עוד יותר בגיל ההתבגרות בסצנה פשוטה בה ההורים מדברים, תוהים איפה הכל השתבש ואם הם אשמים.

“הוא מעולם לא עזב את החדר שלו. הוא היה חוזר הביתה, טורק את הדלת, ישר במדרגות במחשב”

“לא יכולנו לעשות דבר בקשר לזה. כל הילדים הם כאלה בימינו, לא? אתה לא יודע מה הם צופים בחדר שלהם. אתה לא יכול לפקוח עליהם כל הזמן, אהבה. אנחנו פשוט לא יכולים”

הורים רבים מוסרים טלפונים חכמים וטאבלטים לילדיהם כדרך לשמור עליהם מבדרים, גרסה מודרנית של הבייביסיטר הטלוויזיה. מה שמתחיל כסרטוני יוטיוב או משחקים תמימים יכולים להפוך במהירות להתחלה של מחזור אינסופי של תלות במדיה החברתית. ללא פיקוח נאות, ילדים יכולים להתפתל לזמן מסך מוגזם, חשיפה לתוכן לא הולם ולהסתמכות על אימות דיגיטלי.

“זו לא אשמתנו. אנחנו לא יכולים להאשים את עצמנו”

“אבל עשינו אותו, לא?”

“אבל הוא היה בחדרו, לא הוא? חשבנו שהוא בטוח, לא? אתה, איזה נזק הוא יכול לעשות שם? חשבתי שאנחנו עושים את הדבר הנכון.”

בעוד שמסכים יכולים להיות כלים יקרי ערך ללמידה ובידור, גישה ללא פיקוח יכולה להוביל לתוצאות בלתי מכוונות, החל מחשיפה לתוכן מזיק ועד בידוד חברתי מוגבר. במקום להשתמש במסכים כברירת מחדל קלה לכיבוש תשומת הלב של הילדים או מתן לחץ עמיתים סביב צעירים ומדיה חברתית, על ההורים לבסס גבולות ברורים על זמן המסך ולעודד פעילויות אלטרנטיביות המטפחות יצירתיות, מעורבות בעולם האמיתי ואינטראקציה חברתית.

עם זאת, ניהול זמן המסך הוא רק חלק מהמשוואה. הורים רבים דואגים לבטיחות באינטרנט אך עשויים לא להבין באופן מלא כיצד מדיה חברתית ואינטראקציות מקוונות מעצבות את בריאותם הנפשית של ילדם. הלחצים של אימות מקוון, הסיכונים של בריונות ברשת והקווים המטושטשים בין מציאות לפרסומות דיגיטליות יכולים להשפיע באופן משמעותי על רווחת הרגש. נושאים קריטיים אלה לרוב מתמודדים בשיחות משפחתיות יומיות. בסופו של דבר, ההורים הם קו ההגנה הראשון והמשפיע ביותר, וזה תלוי בהם להוביל בזהירות וגם בטיפול, לטפח סביבה דיגיטלית בטוחה ובריאה לילדיהם.

מה הורים יכולים לעשות

האשמת ההורים בלבד לא תפתור את המשבר הזה. במקום זאת, על ההורים והחברה לנקוט צעד יזום כדי להגן על בריאות הנפש המתבגרת מפני הסכנות המקוונות יכולות להיות. אבל מה בדיוק ניתן לעשות?

מרבית השיח סביב המופע וההודעה שלה התפתח ברשת, כאשר הקליפים הוויראליים משותפים וזרים מעירים ומתלבטים על המסר של המופע. האירוניה לא אבודה עלי, ובכל זאת יש צורך בשיחה עצמה. הלהיט האחרון של נטפליקס איפשר להתקיים שיחה זו. הורים מתמודדים כעת עם המציאות של מה שילדיהם עשויים להיחשף אליהם, ילדים מדברים על הקליפים המטרידים שראו ברשת, מבוגרים צעירים משתתפים בשיחה ביקורתית סביב מה שהם צורכים בפלטפורמות אלה.

ההצלחה של סטיבן גרהאם וג’ק תורן ההצלחה של גיל ההתבגרות טמונה באופן בו הוא נוגע לעצבים ומרגיש קרוב לבית. בין אם אתה נער שחי דרך הדמיון המוצג, צופה שבעבר מעד את הקליפים הוויראליים המזיקים במדיה החברתית, או הורה שנאבק להבין את מערכת היחסים של ילדך עם האינטרנט, המופע הזה עורר תגובה אצל כל מי שצפה בזה.

מנהלת פנקס הפנים לשעבר צ’אמאת הצהירה פעם כי “הכלים שנוצרו כיום מתחילים לשחוק את המרקם החברתי של האופן שבו החברה עובדת” וזה מוצג בחינה ובעוצמה בתוך המופע כשאנחנו מתכנסים לאב מפותל שכל עולמו התרסק סביבו בגלל מעשיו של בנו, קשה לא להזדהות. כהורה, הוא מאשים את עצמו ומרגיש כאילו הוא איכזב את בנו, מה שהופך את דבריו הסופיים, “אני מצטער בן”, לזה חזק יותר.

אם אתה מודאג מהתנהגותו המקוונת של ילדך או חושד שהם עשויים להתמודד עם משהו מרושע יותר, כמו מדיה חברתית או התמכרות לאינטרנט, אל תהסס לפנות לתמיכה. בין אם זה איש מקצוע בתחום בריאות הנפש או UKAT, תמיד יש מישהו שמוכן לעזור לך להדריך אותך בכיוון הנכון.